הלימוד שלנו
יסוד העבודה שלנו הוא בתרגול להיות נוכח, זהו המאמץ המעשי ביותר אותו יכול האדם לעשות בדרכו הרוחנית.
רוב מחפשי הדרך עשו ניסיונות כנים כדי לשנות את ההתנהגותם או את רגשותיהם.
לפי הדרך הרביעית חסרה באדם אחדות שתאפשר לו עקביות בפעולותיו ולכן ללא שיטה ועבודה בבית-ספר ניסיונות אלו הופכים למאכזבים.
מי הוא "אני"? האם זה אותו אדם שתכנן לקום מוקדם בבוקר או זה שהעדיף להישאר במיטה כשהתעורר?
התרגול של נוכחות מביא איתו חלק שהוא שונה מהחלקים המתחלפים תדיר בתוכינו. החלק הזה הוא חוויה של מציאות אשר אינה משתנה, אשר מחליפה את חווית הקיום מתוך הרגלים מכאנים של גירוי ותגובה, הרגלים אשר קורים באופן אוטומטי ומבלי תשומת הלב וההבנה של האדם. בתרגול של נוכחות נפתחת האפשרות לאדם לחוות
את חייו באמת.
בנסיון להיות נוכחים, אנו מצטרפים למאבק אוניברסלי, אנו נאבקים בין תודעה
לבין פעילותו הבלתי פוסקת של מה שמכנים בבית הספר כ׳דימיון׳ באדם.
פעילות זו היא אוטמטית או מכאנית, כלומר, קורית ללא תשומת הלב של האדם ויתרה מכך ללא שבחר בה. אותה זרימה בלתי פוסקת של מילים, רגשות ותמונות בתוכינו הם הביטוי של תופעה זו.
הדרך הרביעית כפי שהיא מתורגלת בבית הספר, מציעה דרך לצאת מקיום שכזה, ובהיותה דרך שמיועדת עבור ׳האדם הערמומי׳ היא מציעה את הדרך המהירה יותר משלשות הדרכים האחרות אותן היא מתארת כדרכי הרגש, הגוף והשכל.
במקום עבודה ממושכת ולעיתים מעורפלת בנתיבים אלו הדרך הרביעית מציאה קיצור והוא לעקוף את הדמיון - במקום להתמקד בגורמים רגשים, במבוך המחשבות ובענייני הגוף, להבין אותם ולהתגבר עליהם, הרעיון הוא לעבור למצב תודעה אחר לחלוטין, לפסוע החוצה מאותו קיום שמכנים בבית-הספר כ׳מצב תודעה שני׳ או ׳שינה׳. לא מדובר על שינת לילה אותה האדם ישן במיטתו אלא על המצב בוא הוא הולך, מדבר, שומע, המצב המתואר בחיים כ׳הכרה מלאה׳.
דרך מעבר אל ממד גבוה יותר - אל המרחב בו התודעה או המרכזים הגבוהים יכולים להופיע – ניתן לגלות את הטבע הצלול שלנו.
העבודה אמנם מכילה בתוכה אלמנט שוטף של התבוננות פנימה דרך זיהוי וסיווג של פעילויות שונות בתוכנו, אדרבה, בבית-הספר לומדים לשרטט מפה מדויקת של נבכי הנפש. מפה אשר בלעדיה לא ניתן להבין את מה שמתרחש בתוכינו, ובלי הבנה זו לא ניתן לעקוף את הדמיון. אבל מרגע שיש זיהוי של התופעה הפנימית, כאן השיטה מפסיקה לעסוק בפסיכולוגיה ועוברת לעסוק בנוכחות.
מה זה להיות נוכח
נוכחות היא הפעולה בה מפרידים את המרכזים הגבוהים מהתפקודים האנושיים הרגילים או המרכזים הנמוכים. פעולה זו נקראת חלוקת תשומת לב או זכירה עצמית. ברגעים האלו אנחנו עוצרים את הזרם של מעטה הדמיון ומביטים במציאות דרך העין השלישית הדוממת, אשר נהיית מודעת לעצמה ומנותקת מהמסנן של התפקודים המכנים, עם כל הדעות והתגובות האוטומטיות שנמצאות בהם. תשומת הלב אז מחולקת בין החלק המתבונן במציאות והרגשת קיומו לבין מושא ההתבוננות.
מבלי תשומת לב מכוונת לא ניתן להגיע למצב תודעה זה של זכירה עצמית ולמעשה רוב חיינו עוברים עלינו מבלי אותה תשומת לב. הקיום השגרתי הוא בתוך זרימה אסוציטיבית ממחשבה למחשבה, רגש לרגש, לרוב באופן עמום שכמעט אינו מורגש עד שנעשה מאמץ מכוון לקיים משהו אחר.
היפרדות מהמצב של דמיון יכולה להיעשות רק לאחר שהאדם לומד כי קיימת אפשרות אחרת מהתנהלותו השיגרתית וכי אפשרות זו מצריכה מאמץ ותרגול. גם לאחר שלומד האדם על אפשרות זו, ההיפרדות ממצב הדמיון היא לרוב רגעית ורק באמצעות עבודה מאמצים ממושכים ומסגרת של בית-ספר ניתן ללמוד כיצד להאריך רגעים של נוכחות ולהישאר במצב ער לחיינו.
רגע אחד של נוכחות טומן בתוכו המון ונוכחות שנמשכת לאורך זמן ועל אחת כמה וכמה מצב קבוע של נוכחות מחייבים חוויה של חיים מסוג אחר לחלוטין. מסורות רוחניות מתארות מצב קבוע זה כ: "הארה", או “התעוררות”.
מילים אלה עשויות לתאר מצב שנשמע מעבר להישג ידנו, אך בקנה מידה קטן יותר המצב הזה נגיש לכל אדם ברגע זה ממש אם ילמד כיצד להגיע אליו בתוכו.
למרות היותו זמני וחומק הוא נגיש בכל פעם שנזכרים בקיומו.
ככל שגוברת היכולת להיות נוכח, כך החיים משתנים. הנוכחות מאפשרת לעבוד מן הפנים אל החוץ ולא מהחוץ פנימה.
להיות נוכח זה פשוט אבל לא קל. אם תנסו להיות נוכחים לשלושים או אפילו עשר שניות תיווכחו עד כמה קשה הדבר. כל הבזק של נוכחות מוצף מיד במבול של מחשבות אקראיות, רגשות, ואסוציאציות, אותן כבר ציינו כדמיון.
כאשר אנו נוכחים, זרם הפטפוט הפנימי הזה מושתק והמרכזים הגבוהים מופיעים לרגע, כשהם מביטים דרך עינינו ושומעים באמצעות אוזנינו, אנו זוכרים שאנו קיימים, שאנו יושבים כאן כרגע, אל מול המחשב.
מנגד הנסיונות להתעורר, ישנם חלקים במרכזים הנמוכים אשר מחשיבים את חויית הנוכחות לפלישה עוינת. המנגנון אשר אמור להגן על אנרגיית החיים במכונה האנושית מתחיל מיד לייצר דמיון כדי למנוע את השימוש באנרגייה למשהו גבוה יותר, משהו שבעיניו נתפס כמיותר ולא הכרחי.
החיים סביבנו מהללים ומשבחים את הרובד החיצוני: עשייה ויצירה, תכנון והימנעות. אולם מי שנמצא בדרך ההתפתחות מגלה עם הזמן שהאתגר הגדול ביותר בחיים הוא המאבק הפנימי הבלתי-נראה: המאבק, בזמן אמת, להעדיף את המצב האובייקטיבי של נוכחות ללא מילים, ערה לרגע הזה, על פני מחשבותינו, רגשותינו, תכניותינו לעתיד, או כל דבר עמום אחר שאינו מצריך מאמץ.
לזהות את הזהות האמיתית בתוך נוכחות שקטה, ולא בתוך הדעות הנשנות, הרגשות, וההרגלים שלנו – זהו השינוי הקיצוני ביותר שאדם יכול לחוות.
מהו בית-ספר אזוטרי
בית-ספר אזוטרי מציע תנאים מיוחדים לעבודה מעשית לתרגול נוכחות. הוא אינו רק קבוצת אנשים הנפגשים יחד ודנים ברעיונות גבוהים, מקשיבים להרצאות, או קוראים ספרים. בית-ספר גם לא נועד לרפא טראומה או מחלה, ולא להציע עושר, יחסים בין אישיים משגשגים, הצלחה או כוחות מיוחדים. למעשה, הבעיה היחידה בה יכול בית-הספר לטעון שהוא מטפל בה היא הבעיה של העדר הנוכחות באדם. במילים אחרות, בתי-ספר אזוטריים מכירים בעובדת היותו של האדם ישן ובפוטנציאל שלו להתעורר, ומראים לו את הדרך הלכה למעשה להתעוררות זו.
בית-ספר נועד למען מטרה אחת: לספק כלים ותנאים שעוזרים לגלות ולשמר את הקשר עם המרכזים הגבוהים. אף על פי שהתפקודים הרגילים שלנו יכולים ליהנות מקשר זה ואף להשתפר בדרכים שונות, אין זו המטרה של העבודה. בית-ספר מיועד לאנשים שהבינו שעבודה ממושכת ולעיתים קשה, נחוצה על מנת להיות נוכחים לחייהם, וכי הם זקוקים לעזרה מבחוץ והדרכה ישירה בביצוע עבודה זו.
(אולי ציטוט מאוספנסקי או מרוברט על בתי ספר)
התנאים המיוחדים שבית-הספר מספק הם:
-
מורה מודע אשר מנחה את תלמידיו במבוך המטעה של המכונה האנושית והחיים.
מורה אשר עוזר לתלמידיו לראות את עצמם ולהבחין בין האמיתי לשקרי בתוכם.
מורה המהווה תזכורת חיה למקום אליו האדם מסוגל להגיע.
-
גוף של ידע אובייקטיבי ומדויק בעל קשר חי למסורת מודעת, אשר מכיל בתוכו שיטה המאפשרת לאדם להפוך להיות אדון לעצמו, הן ברמת יכולת ההתמודדות עם המרכזים הנמוכים או התפקודים והן ביכולתו לחזור למצב התודעה של נוכחות ולהאריך ולהעמיק מצב זה.
-
סביבה תומכת לעבודה, והנוכחות והחברות של אחרים העוסקים באותה עבודה ומשתמשים באותן שיטות ויכולים לעזור לאדם לראות את עצמו.
מדוע יש צורך ללמוד בבית-ספר אזוטרי
קיים הבדל משמעותי בעבודת האדם על עצמו במסגרת של בית-ספר לבין מסגרות אחרות כגון פעילויות עצמאיות, חוגים, או שייכות לקבוצה מסוימת שאינה בית-ספר. למעשה, עד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר עבודת בית-הספר עשויה אף להיות קלה יותר מעבודה במסגרות אחרות, אך לצד זה היא דורשת את הרצינות המרבית ביותר ביחס של האדם להתפתחותו.
כל עבודה מאומצת במסגרות אחרות, כל הקשיים הגופניים השכליים והרגשיים; מסעות מפרכים בעולם, צומות, התבודדויות וכן הלאה, אינם משתווים לרגע אחד של אמת בו אדם מנסה ומצליח לזכור את עצמו, להיות נוכח ונקי מהווילון אשר מסמא את עיניו.
רבים הם האנשים הרוצים לעבוד על עצמם אך מעדיפים כל קושי אפשרי אחר ובלבד שלא יאלצו להיות נוכחים ברגע העכשווי שיאלץ אותם להסיר את מעטה הדמיון שכל אדם נושא בנפשו.
אנו יכולים להיות נוכחים בזה הרגע ממש, בכל מקום בו אנו נמצאים ובכל פעולה שאנו עושים – כמו מול המחשב ותוך כדי קריאת מילים אלוֿ. כל רגע מציע את אותה הזדמנות חדשה להיות נוכח, ואין צורך לשנות את החיים כדי לעשות זאת. למעשה, בבית-הספר הזה לומדים לתרגל את הנוכחות בתוך החיים הרגילים.
יחד עם זאת, אם תנסו לעשות מאמצים מתמשכים למשך שבוע, חודש, שנה – תתודעו לכך שבעוד שזה עשוי להיות פשוט לחוות נוכחות לרגע, זה לא פשוט להמשיך ולעשות זאת באופן רציף. למעשה המכונה האנושית מתוכננת בצורה כזאת שהמאמצים להיות נוכח אינם יכולים להיות מתמשכים - מחשבות ורגשות רגילים למדי סוחפים אותנו במהירות, מבלי לשים לב.
יתכן ואין צורך לשנות את הצורה החיצונית של החיים, אבל יש ללמוד כיצד לשנות את ההרגלים הטבועים באדם. אם קיים באמת רצון ליותר מרגעים מקריים של נוכחות ולשינויים יסודיים הנובעים מלמידה כיצד להתחבר לנוכחות ולהאריך אותה, אזי ספרים, הרצאות וסרטים אינם מספיקים.
זו הסיבה שבגללה בתי-ספר היו קיימים לאורך ההיסטוריה וזו הסיבה שבית הספר הזה קיים. בית הספר מאפשר לנו ליצור התחייבות להתעוררות שלנו עצמנו.
כאשר לוקחים חלק בבית-ספר הוא הופך להיות כח בתוך החיים שעוזר להתגבר על חוקים קוסמים אשר מונעים מהאדם להיות רציף ומתמיד לאורך זמן במאמציו.
בית-הספר מחזק את המחויבות של האדם להתעוררת באמצעות שיטות מיוחדות, סביבה תומכת ועזרתו של המורה.
להלן כמה שיטות איתן עובדים בבית הספר:
-
עבודה עם תרגילים אשר מהווים תזכורת לקיומו של הדמיון ועוזרים לעצור אותו ולחזור לרגע ולנוכחות.
-
שיטות של תרגול כיצד להאריך ולהעמיק זכירה עצמית
-
מפגשים שבועיים בהם חולקים הבנות, ידע, הוויה, נוכחות של חברים לדרך ואת הצורה שהתווה לנו המורה.
-
שימוש בשלושת קווי העבודה, כפי שהם נלמדים בדרך הרביעית אשר מייצרים מצבים והזדמנויות שונות ללמידה והתפתחות.
מהי התמרת סבל
כדי להיות נוכחים יש ללמוד כיצד לא להאמין למחשבות, לרגשות, ולתחושות.
להבין שהם כולם חולפים ולא חשובים. הם ממלאים את החלל שאצל אדם מפותח אמור להיות מוקדש לנוכחות ללא מילים.
הרגעים בהם קיים סבל הנם מאתגרים במיוחד, כי הם גם הרגעים בהם המחשבות, הרגשות וכל הסבך ה׳ביוכימי׳ הקשור בהם כולל תחושות הפיזיות, נתפסים כמוצדקים, עזים, ואמיתיים.
משמעות הדבר היא שברגעים אלה יש הזדהות עם התפקודים הנמוכים, החלקים המכנים, ונוצרת אמונה שהם מי שאנחנו באותו הרגע.
אותה אמונה, סבל, ורגעי הזדהות יכולים להוות תזכורת חזקה לחזור ולהיות נוכחים.
מכיוון שהאדם שוכח את עצמו כל הזמן, שימוש נכון בסבל יכול להוות תזכורת חזקה מספיק להתעורר לרגע הזה.
אנחנו לא ממש מתמירים את הסבל אלא את האנרגיה שמושקעת בהזדהות אתו, ומחלקים אותה בין החלק שבנו אשר סובל, מתרעם או עצוב, ובין המרכזים הגבוהים אשר מתבוננים במצב. כאשר יש הצלחה בתהליך זה ניתן לגלות שחלק גדול מהסבל שלנו מתרחש בצורה דמיונית, ושהמציאות או המצב אותו היא מגלמת בתוכה אינם שליליים כשלעצמם.
הגישה אליהם - המחשבות, הרגשות, או בשם כללי יותר ה׳אני׳ים שקיימים בנו הם אלה שצובעים את המציאות בגוון מסוים.
אפילו כאשר הסבל לכאורה אינו דמיוני וקיים באופן אובייקטיבי (ובבית-הספר אכן עושים הבחנה ברורה בין סבל דמיוני וסבל אמיתי), למשל כשיש סבל ברמה הפיזית מכאב גופני עז או ברמה הרגשית ממוות של מישהו יקר, דווקא במקרים הללו אנו ניתן עדיין לגלות כי חלק גדול מהסבל טמון במבנים פסיכולוגים אשר תלויים בגישות פנימיות והם אינם הכרחיים.
קבלה מוחלטת של הסיטואציה דרך חלוקת תשומת-לב עם נוכחות עמוקה, מתמירה את הסבל לחוויה שונה לחלוטין - חוויה שיהיה קשה לתאר אותה במילים, אך היא בהחלט שונה מחוויית הסבל הרגילה.
הסבל אז עוזר לנו להיות נוכחים, ונוכחות מתמירה את הסבל.
הסבל שזור לתוך חיי האדם על פני כדור הארץ. החיים מתוכננים כך, איננו יכולים להימנע ממנו.
למעשה, בלי הסבל שמושך אותנו באופן תמידי לעבר ההזדהות, לא היינו יכולים להתעורר.
ניתן לוודא כי ברגעים יחסית הרמוניים בחיים הצורך הבוער בהתפתחות פוחת.
זוהי נחמה אמיתית ללמוד שהמושג האזוטרי ׳אלכימיה׳ - תהליך הפיכת מתכות זולות לזהב, מתייחס למעשה להתמרתו של סבל לזהב של הנוכחות, ולגילוי הכלים הפנימיים המאפשרים זאת.