נוכחות היא הפעולה בה מפרידים את העצמי הגבוה מהתפקודים או המרכזים הנמוכים. ברגעים האלו אנחנו מסירים את הרעלה ומביטים דרך העין השלישית, מבלי לחוות את חיינו דרך המסנן של העצמי המכני, עם כל דעותיו ותגובותיו. אולם, זוהי היפרדות רגעית, ורק עם עבודה ממושכת ומאמצים אנו יכולים ללמוד להאריך רגעים כאלה ולהשאיר את הרעלה מוסרת.

אם רגע אחד של נוכחות טומן בתוכו המון, אזי נוכחות מוארכת, ולבסוף מצב קבוע של נוכחות חייב להיות הוויה מסוג אחר לחלוטין, דבר אשר המסורות הרוחניות מתארות כ: "הארה", “התעוררות”, “נירוואנה”, “ומלכות שמיים”.

למרות שמילים אלו עשויות לתאר מצב שנשמע לנו לא בר השגה, המצב הזה באופן מפתיע נגיש לנו ברגע הזה. ככל שנגביר את יכולתנו להיות נוכחים, כך ישתנו חיינו. הנוכחות מאפשרת לנו לעבוד מהפנים על החוץ, ולא מהחוץ פנימה. מדוע לשנות את המעטה החיצוני שלנו שבמרוצת הזמן מתכלה ונעלם?  העצמי הגבוה שלנו מחבר אותנו אל האלוהי והאל מותי, ורק לחלק הזה בתוכנו יש את האפשרות לשרוד את המוות.