להיות נוכח זה פשוט, אבל לא קל. אם תנסה להיות נוכח לשלושים או אפילו עשר שניות תיווכח עד כמה קשה הדבר. כל הבזק של נוכחות מוצף מיד במבול של מחשבות אקראיות, רגשות, ואסוציאציות, הנקראות 'דימיון'.

כאשר אנו נוכחים, הפטפוט הפנימי הזה מושתק והמרכזים הגבוהים שלנו מופיעים לרגע, כשהם מביטים דרך עינינו ושומע באמצעות אוזנינו. חלקים של המכונה מחשיבה נוכחות זאת לפלישה עוינת, ומיד מייצרת דימיון

החיים סביבנו מהללים ומשבחים את הרובד החיצוני של החיים: עשייה ויצירה, תכנון והימנעות. אולם מי שנמצא בדרך ההתפתחות מגלה עם הזמןשהאתגר הגדול ביותר בחיינו היינו המאבק הפנימי הבלתי נראה – המאבק, בזמן אמת, להעדיף את המצב האוביקטיבי של נוכחות ללא מילים המתקיימת ברגע על פני מחשבותינו, רגשותינו, תוכניותינו לעתיד ובאופן כללי בתחושת ה'אני' שלנו.

לשים את הזהות שלנו בתוך נוכחות שקטה, ולא בתוך הדעות הנשנות, הרגשות, וההרגלים שלנו – זהו השינוי הקיצוני ביותר שאדם יכול לחוות.