“אפילו הלימוד הטהור ביותר אינו הטאו עצמו. אפילו השם הטהור ביותר אינו מספיק על מנת להגדירו. ללא מילים אפשר לחוות את הטאו, וללא שם אפשר לדעת אותו.” – דַאוֹ דֵה צִ’ינְג
הדאו דה צ’ינג, המיוחס לפקיד חצר רשמי הנקרא לַאוֹ-דְזֵה, ארכיונאי החצר של צ’ו בתקופת שושלת הג’וֹאוּ, הוא קובץ כתבים אפופי סוד שהעניק השראה ובלבל קוראים ומאמינים במשך מאות שנים. באופן מסורתי, חי לַאוֹ-דְזֵה בסביבות 600 לפנה”ס; עייף מהמלחמות ההרסניות של זמנו, החליט לפרוש לחיי התבודדות. פקיד בגבול אפשר לו לעזוב רק בתנאי שיכתוב את מה שהיה ידוע לו. בחמשת אלפים סימנים, כתב לאו טסה את הדאו דה צ’ינג, ולאחר מכן המשיך בדרכו מתוך הוקרת תודה. יצירה מדהימה בקוצרה, הדאו הוא שיר, אמרותיו אפופות החידה של חוזה – קובץ של הרהורים פילוסופיים ופאראדוקסים אשר מיועדים לבלבל את החשיבה הרגילה. בקנה מידה אחר, ייתכן וזהו הטקסט האזוטרי הטהור ביותר, שאינו זקוק לאלוהות או מתייחס אליה לצורך תקפותו.