כדי להיות נוכחים עלינו ללמוד לא להאמין למחשבותינו, רגשותינו, ותחושותינו. להבין שכל אלו הם חולפים ולא חשובים, הם ממלאים את החלל אשר אמור במצב מפותח אצל האדם להיות מוקדש לנוכחות ללא מילים. הרגעים בהם אנחנו סובלים או לא שמחים הנם מאתגרים במיוחד, כי הם גם הרגעים בהם מחשבותינו ורגשותינו וכל הסבך ה׳ביו כימי׳ הקשור בהם (כולל הרגשה פיזית) נתפסים כמוצדקים, עזים, ואמתיים. משמעות הדבר כי ברגעים אלו אנחנו לגמרי מזוהים עם התפקודים הנמוכים שלנו, החלקים המכנים שלנו, ומאמינים שהם אנחנו.

לצד אותה אמונה, סבל ורגע חזק של הזדהות יכולים להוות תזכורת חזקה מאוד עבורנו לחזור להיות נוכחים - משום שאנו שוכחים את עצמנו כל הזמן,  ששימוש נכון בסבל יכול להוות ׳שוק׳ חזק מספיק להתעורר לרגע הזה.

אנחנו לא ממש מתמירים את הסבל, אנחנו מתמירים את האנרגיה שמושקעת בהזדהות אתו ומחלקים אותה בין החלק שבנו אשר סובל, מתרעם, עצוב, ובין ההווה והמרכזים הגבוהים. כאשר אנו מצליחים בתהליך הזה נוכל לגלות שחלק גדול מהסבל שלנו מתרחש בצורה דמיונית, ושהמציאות או הסיטואציה עצמם אינם שליליים, אלא הגישה שלנו אליהם, המחשבות, הרגשות או בשם כללי יותר ה׳אני׳ים שלנו הם אלו שהופכים אותה לכזו.

אפילו כאשר הסבל הוא לכאורה אינו דמיוני וקיים באופן אובייקטיבי (והדרך הרביעית ובית הספר אכן עושים הבחנה ברורה בין סבל דמיוני וסבל אמיתי) למשל כשאנו סובלים ברמה הפיזית מכאב גופני עז או ברמה הרגשית ממוות של משהו יקר, דווקא במקרים האלו אנו עדיין מגלים כי חלק גדול מהסבל טמון במבנים פסיכולוגים אשר תלויים בגישות פנימיות, וכי קבלה מוחלטת של הסיטואציה דרך חלוקת תשומת לב עם נוכחות עמוקה, מתמירה את סבלנו לחוויה שונה לחלוטין - חוויה שיהיה קשה לכתוב עליה במילים, אך היא בהחלט שונה מחוויית הסבל הרגילה.

הסבל אז עוזר לנו להיות נוכחים, ונוכחות מתמירה את סבלנו.

הסבל שזור לתוך חיי האדם על פני כדור הארץ. החיים מתוכננים כך, איננו יכולים להימנע ממנו.

למעשה, בלי סבל אשר מושך אותנו באופן תמידי לעבר ההזדהות, לא היינו יכולים להתעורר. ניתן לוודא כי ברגעים יחסית הרמוניים בחיים הצורך הבוער בהתפתחות פוחת. זוהי נחמה אמיתית ללמוד שהמושג ׳אלכימיה׳ -  תהליך הפיכת הנחושת לזהב מתייחס למעשה להתמרת סבל לזהב של הנוכחות, ולגלות את הכלים הפנימיים המאפשרים זאת.